שוק החדשות בישראל מלא עד אפס מקום בסיפורי זוועה ומרמור. אבל ״מעשים טובים״? זה משהו אחר לגמרי. במקום עוד דיווח מדכא בכותרות, כאן מדברים על אנשים שעושים טוב, פשוטו כמשמעו.
שוק מוניות ישראל? מלא עד אפס מקום בסיפורים שישאירו אותך עם טעם רע בפה. אבל כשמדובר במוטי בניסטי מהעיר? זה כבר פגה אחרת לגמרי. במקום עוד טקסט שחוזר על מה שהיה, כאן אנחנו מדברים על אנושיות, בפועל, ואיך מילה טובה שווה הרבה יותר מכסף.
פעם בכמה זמן, בתוך כל הבלגן, קורים דברים קטנים שמחזירים את האמונה. אחת הקצינות שלנו נתקעה, ומוטי הגיע. לא בשביל עוד נסיעה כרגיל. בכלל לא. הוא הסיע אותה לבסיס, כל הדרך, ובסוף דרש שקל אחד בלבד.
רוב האנשים היו עוברים הלאה.
הוא עשה מעשה נדיר.
הסיפורים הרעים, אתם יודעים, הם תמיד אלו שתופסים כותרות. החדשות מחפשות דרמה, הרשתות רוצות שערוריות. כמה פעמים באמת יצא לכם לשמוע על מעשים טובים כאלו, ששוברים את הדפוס? מסתבר שעל הטוב פחות אוהבים לדבר, זה לא מעניין מספיק. אבל כשקורה משהו לא טוב, מיד מגדירים אותו ומעצימים אותו. כאן זה היה שונה. לגמרי.
אני אומר לכם, נתינה כזאת, בתקופה שכולם רואים רק את עצמם, היא לא פחות מקרן אור. היא מזכירה לנו שגם במקומות הכי פשוטים, ועם האנשים הכי יומיומיים, אפשר למצוא את הדברים הכי אנושיים. לא מדובר פה רק בנהג מונית. מדובר בשיעור לכולנו.
"שקל אחד? זה כלום. אבל עבורה, ועבור מי שישמע את הסיפור, זה שווה הון." (ציטוט של מוטי בניסטי, נשאר בדיוק כמו שהיה)
מעשה בודד אחד. הוא יכול, פשוטו כמשמעו, לשנות תפיסות שלמות. להראות לנו שיש גם צד אחר.
תחשוב על זה רגע. כמה פעמים גללת בפיד ונעצרת על ידי כותרת צעקנית על קטסטרופה, תאונה או שחיתות? חדשות טובות, לעומת זאת, לעיתים קרובות נבלעות ברעש הכללי. זו לא מקריות. זה עניין של מדע, וקצת פסיכולוגיה אנושית.
התקשורת עצמה נוטה לסקר אירועים שליליים יותר. למה? כי לרוב זה מוכר. דרמה מציתה סקרנות, מחלוקת מייצרת שיח, ואסונות? ובכן, הם פשוט מדהימים את כולם, וגורמים לנו להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. משהו שלילי. אין מה לעשות, זה פשוט עובד.
אבל זה לא רק כלי התקשורת. גם אנחנו, בני האדם, מתוכנתים כך. יש לנו הטיה קוגניטיבית מובנית שנקראת "הטיית השליליות" (Negativity Bias).
זה מנגנון הישרדותי עתיק יומין. אבותינו הקדמונים היו צריכים להיות קשובים יותר לסכנות מאשר להנאות כדי לשרוד. והיום? אנחנו עדיין נמשכים לדרמה, לשערוריות, לכל מה שמערער את תחושת הביטחון, אפילו אם זה רק ב-feed. אנחנו אוהבים לדעת מה לא בסדר.
והשמועות? שמועות רעות רצות מהר יותר מאור השמש. יום נעים, כוס קפה טובה, מעשים טובים שעשיתי, מי ידבר על זה? אף אחד. אבל קצת רכילות עסיסית, טעות שעשיתי, איזו קטסטרופה קטנה שקרתה למישהו, ידעו בזה כל השכונה תוך שעה. כוחה של קבוצה שמונעת על ידי פחד, כעס, או סקרנות טבעית, הוא אדיר. זה משהו שצריך לדעת ולהבין.
שוק החדשות בישראל מלא עד אפס מקום בסיפורים שליליים. אבל כשמגיע סיפור על נהג מונית שגובה שקל אחד מהחיילת? זה משהו אחר לגמרי. במקום עוד כותרת צעקנית, כאן מדברים על נשמה טהורה.
בואו נודה באמת: אנחנו חיים בעידן שבו הרעש השלילי חזק יותר. סיפורים רעים מתפשטים במהירות, מקבלים במה ומודגשים בכל פינה. זה קצת מדכא, לא? אבל האם זו באמת כל התמונה? לא בטוח. יש המון מעשים טובים שקורים כל יום, מתחת לרדאר, אבל אנחנו לא תמיד בוחרים לספר אותם הלאה.
רוב הכותרות מדברות על שנאה ופילוג.
הוא מזכיר לנו שיש גם אנושיות ואחדות.
הבחירה לספר סיפור חיובי, להדגיש את המעשה הטוב, היא בחירה מודעת. זו החלטה אקטיבית לשנות את השיח, להפוך נרטיב של ייאוש לנרטיב של תקווה. אנחנו יכולים לבחור להיות שגרירים של הטוב, להראות שאפשר גם אחרת. זה לא קל, כי היצר האנושי נוטה להתמקד בבעיות, אבל זה אפשרי.
אז איך נהיה שגרירים כאלה?
זה בדיוק העניין. כשאתה בוחר להפיץ סיפור על חסד, אתה לא רק משתף אירוע, אתה יוצר הד, אתה נותן השראה. אתה מראה לאחרים שמעשים טובים עדיין קיימים, שהאנושיות עוד לא אבדה. תאמין לי, זה משנה את המציאות.
סיפור אחד, קטן ככל שיהיה, יכול לעשות לפעמים דרך ארוכה. מעשה טוב בודד של נהג מונית יכול להפוך לשיחת היום ולהשפיע על עשרות ומאות אנשים אחרים. כששותפים סיפור כזה, הוא לא נשאר בבטן. הוא מתפשט.
זה יוצר אפקט דומינו. אנשים שומעים ומתחילים לחשוב: "רגע, גם אני יכול לעשות מעשה טוב כזה." זה לא רק יופי של הסיפור, זו גם ההשראה שהוא נותן לפעול. במקום לייאש, זה מרומם. אנחנו רואים את זה שוב ושוב, אירוע חיובי אחד שמשפיע על היחס הכללי.
לפעמים נדמה לנו שהעולם מלא רק בחדשות רעות. התקשורת מתמקדת בשלילי. אבל האמת? רוב האנשים הם טובים. וכשמעשים טובים מקבלים את הבמה, זה מחזק את האמונה שיהיה פה בסדר.
שיתוף ציבורי של סיפורים כאלה בונה קהילה אופטימית. אנשים מתחברים סביב הטוב המשותף, וזה מחזק את הרקמה החברתית שלנו. פתאום, דברים טובים לא נשארים נחלת הפרט, אלא הופכים למשהו קולקטיבי. תקווה היא מידבקת. ככל שיותר אנשים מדברים על מעשים טובים, כך יש יותר מהם. זה כמו אוויר לנשימה, בייחוד בתקופות קשוחות.
שוק מוניות השירות בישראל מלא עד אפס מקום בסיפורים. אבל מוטי בניסטי? זה משהו אחר לגמרי. במקום עוד דיווח שלילי, כאן מדברים על נשמה.
רובנו שמענו מספיק סיפורים על נהגי מוניות. האמת, קל מאוד ליפול למלכודת של ההכללות. זה לא רק נהגי מוניות, זה כל רובד בחברה. אנחנו מקבלים תמונת מצב מעיתונים או מכותרות טלוויזיה ו"סוגרים פינה". אבל הפינה הזו רחוקה מלהיות סגורה.
אני אומר לך, החיים עצמם הם לא כותרת ראשית בחדשות. הם הרבה יותר מורכבים. כשאתה מסתכל מעבר לסטריאוטיפ, אתה מגלה עולם שלם של אנשים עם לב ענק. זה יכול להיות נהג מונית, מורה, או אפילו השכן ממול שהיית בטוח שאתה מכיר.
הסיפורים האמיתיים קורים בשוליים, בפעולות הקטנות והאנושיות. בשקל אחד שנגבה, במילה טובה שנאמרה, או בעזרה שניתנה בלי לחשוב פעמיים. חשוב להאיר את הפינות האלה, כי שם נמצאת ישראל היפה באמת. אל תיתן לכותרות לבלבל אותך. תסתכל לאנשים בעיניים. תן צ'אנס לסיפורים אחרים. אתה תופתע לגלות כמה טוב יש מסביב.
שוק החדשות בישראל מלא בסיפורים קשים. אבל האמת? יש גם צד אחר.
אנחנו רואים את זה ביומיום, רגעים קטנים וגדולים של אנושיות. לפעמים הם מתחבאים, ואנחנו צריכים רק להסתכל נכון. לא תמיד קל לראות את הטוב, בייחוד כשהרע כל כך בולט. אבל זה שם.
הבחירה של איך לספר את הסיפור, היא שלנו. אתה יכול להתמקד במה שקשה, במה שכואב, ובהחלט יש דברים כאלה בעולם. אבל אתה יכול גם לבחור לתת מקום, וקול, למעשים טובים. אלה שמחממים את הלב, שמזכירים לנו שאנשים הם יצורים מורכבים עם יכולת עצומה להטיב. מי אמר דרך אגב ש"סיפור טוב" הוא פחות קליקבילי?
מה אנחנו כן יכולים לעשות?
אף אחד לא מבקש ממך להיות נאיבי. תהיה ביקורתי, תהיה עירני, אבל תן גם לטוב מקום. תן לו במה. אתה תופתע לגלות כמה הוא קיים כשאתה מחפש אותו, וכמה הוא יכול לשנות את היום שלך ואת היום של הסביבה שלך.
אם אתה מחפש עוד מהחדשות הרגילות, יש המון כאלה. אם אתה דווקא רוצה לשמוע ולספר על מעשים טובים, זה בדיוק מה שאתה צריך.
