יומן מסע – חלק א'
הכל התחיל לפני שלושה חודשים כאשר העברתי סדנא בפראג בפני יועצים מכל העולם, שם לראשונה פגשתי את יבגניה יו”ר של WISE CIS , האחראית למעשה על כל אזור איחוד האומות המאוחדות, יבגניה נגשה אלי ואמרה לי “אנחנו צריכים מישהו כמוך ברוסיה, מה דעתך לבוא”, כמו ישראלי טוב עניתי “תזמיני ואני אבוא”. כשהגעתי לארץ כבר התחילה חלופת המיילים שהובילה לכנס בן יומיים לבעלי עסקים מכל האזור בו אני אהיה המרצה, הנושאים נבחרו בקפידה וההרשמה החלה.
יום ה’ 25.11 22:30 נחיתה, תודות לאשתי הנפלאה לא ארגנתי שום דבר היא דאגה לי לכל מה שהייתי צריך, החל מכרטיסי טיסה וכלה בכובע וכפפות צמר.. ורק דבר אחד לא שכחתי לקחת מהארץ והוא למעשה היה החשוב מכל, פבל שחר מנכ”ל סניף צפון של Success, פבל עלה לארץ בגיל 23 כך שרוסית שגורה בפיו, דבר שהסתבר כהכרחי במדינה בה אנגלית היא שפה נדירה וחוסר הנכונות של האנשים לעזור הוא עוד יותר נדיר.
יום ו’ 26.11 בבוקר חבר של פבל בא לאסוף אותנו ונסענו כמו תיירים טובים לבקר בכיכר האדומה, סיור למען האלו שלא היו ברוסיה צילמתי באייפון וידאו קצר של הכיכר. לצפייה לחצו כאן
הדרך חזרה למלון כבר היתה באופן עצמאי דרך מערכת הרכבות התחתיות של מוסקבה שידועה כאחת מהמורכבות בעולם, אומנם היא מגיעה לכל נקודה במוסקבה בדקות ובכל תחנה המדיניות היא שאתה לא צריך להמתין יותר משתי דקות אבל שום שלט לא באנגלית איך לכל הרוחות הם רוצים לארח תיירים במדינה הזו, לא רק שהם לא דוברי אנגלית אלא גם בתחבורה הציבורית העיקרית בעיר אין שילוט בשפה מלבד אנגלית, מה שלא מאפשר בעצם לטייל בעיר ללא מלווה צמוד דובר רוסית ואפילו לפבל היה קצת קשה.. זו בהחלט מערכת מאד מורכבת, כדי לנסוע מרחק קצר של חצי שעה עד המלון היינו צריכים לעבור בין 3 קומות שונות ובין שתי מערכות רכבות כאשר כמות האפשריות דומה לקובייה ההונגרית ולא לרכבת תחתית רוסית.
כאן לראשונה נתקלתי בקור הרוסי ואני לא מתכוון למעלות, הרוסים לא אוהבים תיירים או שסתם הם לא אהבו אותי באופן אישי, הם לא ממש עוצרים כשמבקשים מהם עזרה, גם אם זה ברוסית ואם הם עוצרים זה רק כדי להראות בנימוס אין להם ממש כוונה לעזור לך.
כשיצאנו מהתחנה האחרונה והיינו צריכים ללכת למלון ברגל מרחק שנאמר לנו שהוא חצי ק”מ מהתחנה, החלטנו לנסות שוב להיעזר בכישוריו הדיפלומטיים של פבל, אחרי שחלפו אחרינו אין ספור אנשים שהפכו לאילמים ועוד חמישה שהחליטו שהם לא יודעים מה שעוד לא שאלו אותם כשהם עצרו לבסוף נתקלנו באדם ששמח לשאלתנו והתשובה שלו הייתה אני יודע איפה זה, אמרנו מיד מעולה אנא הסבר לנו, הוא אמר עזבו זה רחוק מאד וסתם תלכו לאיבוד והוא “התנדב” לקחת אותנו לשם במכוניתו הפרטית תמורת סכום שלא היה מבייש נסיעה במונית משדה התעופה ברוסיה בחזרה לישראל, כדי להצדיק את המחיר הוא דאג להראות לנו את פרברי מוסקבה עד שלבסוף הגענו למלון וזכינו לרדת על הברכיים ולנשק את השטיח של הכניסה על כך שהגענו בשלום.
התרעננו במלון ושמנו פעמינו לעבר המשרדים של WISE שהיו לא הרחק מהמלון, איזה פרופ’ רוסי שההסבר עליו יגמור לי חצי מהכתבה החליט שהוא רוצה לראיין אותי לספר שהוא כותב על דתות מהעולם ומשום מה הייתה חשובה לו דעתי כאיש עסקים חילוני שחי במדינה דתית בה מתקיימות מספר דתות נוספות, הראיון היה מעניין כי מהשאלות ניתן היה ללמוד המון כיצד ישראל נראית בעיני אנשים זרים, אני בהחלט מקווה שמתשובותיי לא תיגרם תקרית דיפלומטית כלל עולמית, כשהספר ייצא לאור.. 🙂
מיד בסיום הראיון הלכנו לאכול ארוחת ערב מוקדמת לפני ההופעה הגדולה שלי בערב, בואו נסכם את זה כך, האוכל הרוסי ואני לא מסתדרים כל כך ומי שמכיר אותי יודע שאני אוכל הכל ולא בוחל בטעמים, באמת שאין לי בעיה לאכול בשום מקום בעולם, אבל איך אני אומר את זה, קופסת שימורים של לוף הייתה עדיפה, הכל נטף שמן, הכל מטוגן, מוקרם, שמן וממש לא טעים, אם כבר קלוריות אז לפחות תנו ליהנות מהם. כמו פולני טוב סבלתי בשקט, לא נעים לומר למארחים שטרחו ולקחו אותך למסעדה שאתה בפעם הבאה מעדיף מקדונלנד’ס…
יבגניה המארחת החזירה אותנו למלון במונית פיראטית, דבר שמסתבר כדרך התחבורה העיקרית ברוסיה, כל אחד שיש לו רכב עושה השלמת הכנסה כנהג מונית, מתמקחים על המחיר ונוסעים, ככה זה עובד שם, על חשבוניות בכלל לא שמעו שם, מעניין איך הרו”ח שלי יתמודד עם זה כשאגיש לו את התמונה של יבגניה והלאדה החבוטה כעדות להוצאה.
לפני שנפרדנו, יבגניה שרטטה לפבל את המיקום שלנו ומיקום המלון ואמרה שזה רק 300 מטר מהמלון שלנו. הגענו למלון והחלנו להתארגן לערב, כמי שעוד לא היה בקור של מינוס 10 ו/ או 15 מעלות ובהתחשב בעובדה שאני ישראלי גבר גבר ומדובר רק ב 300 מטר אמרתי שבמקום ללכת “מסורבל”,אני אלך “חתיך”, לבשתי חולצה דקה אלגנטית לקחתי מעיל דק מעור ואמרתי לפבל שאני מוכן, את הכפפות, הכובע והצעיף שהיה לי גם השארתי מאחורי, הרי מה זה 300 מטר לישראלי מחוספס כמוני…
טעות ראשונה, אם אתם לא יודעים מה זה מינוס עשר מעלות אל תחשבו ש 300 מטר זה מרחק קצר, במיוחד לא כשיורד שלג, בפעם הראשונה בחיי כאב לי לנשום מרוב הקור.
טעות שנייה, אם אתם לא יודעים איפה נמצא מקום מסוים אל תחשבו ש 300 מטר ייקחו לכם אותו זמן כמו המרחק בין 2 נקודות בארץ, הסתבר שפבל ומפות הם לא חברים טובים ואח”כ הסתבר שהתרבות הרוסית היא שלעזור זה פשע, בקיצור הלכנו לאיבוד, או יותר נכון הלכנו בסיבובים, פבל המשיך להתעקש שכל הרחובות ברוסיה דומים ואני התעקשתי שאנחנו הולכים בסיבובים אבל לאף אחד מאיתנו זה לא עזר לעובדה שמינוס 10 מעלות וחולצה דקה לא הולכים טוב ביחד.
הליכה של 2 דק’ נגמרה כעבור 30 דקות!!! דמיינו שתכננתם ללכת לקחת משהו מהמקפיא והתיישבתם בו 30 דקות ככה בדיוק הרגשתי כשהגעתי בדיוק דקה לפני השלב בו היה תורי להתחיל להרצות או לייתר דיוק, לעמוד בפני 117 איש שנסעו שעות ארוכות כדי לשמוע אותי מפשיר….
להמשך יומן מסע – לחצו כאן בבקשה
