שפע זה שם המשחק היום. כולם רגילים שיש תמיד, שהאוכל זמין, שלחיות מחמד משחקים. אבל פוי פוי תרנגולת מחמד? זה סיפור ששובר את התבניות, סיפור על תקופה אחרת לגמרי.
שוק התרנגולות בישראל מלא עד אפס מקום. מכל הסוגים.
אבל פוי פוי תרנגולת מחמד? זה משהו אחר לגמרי. היא הייתה סמל לתקופה, לילדות, למציאות אחרת.
זה לא סיפור על תרווד ומחבת. זה סיפור על קשר ועל הישרדות.
בילדותה, אמא שלי גדלה ביהוד. בת לניצולי שואה, מציאות לא פשוטה, בלשון המעטה. כסף לא היה. אוכל? בטח שלא בשפע. הרעיון של כלב או חיית מחמד זוללת משאבים היה רחוק מלהיות בר השגה.
אבל קשר חייתי, נחמה, חיפשו גם אז. אז היא אימצה תרנגולת קטנה. קראו לה פוי פוי.
וזו לא הייתה סתם תרנגולת. הילדה פיתחה קשר עמוק עם פוי פוי תרנגולת מחמד שלה.
הם שיחקו בחצר, שרקו אחת לשנייה, ממש כמו נערה צעירה עם הכלב הנאמן שלה. פוי פוי הייתה שם. חלק בלתי נפרד מהיומיום, מהלב של ילדה בודדה שחיפשה נחמה ואהבה.
אני אומר לך, זה נשמע כמו מיתוס. אבל ככה זה היה. הילדים של היום לא מבינים את זה. את המחסור.
הקשר המיוחד הזה היה הדבר האחד, הקבוע, הבטוח, בעולם שבו כל יום היה מאבק. פוי פוי הייתה סוג של אור קטן בתקופה חשוכה, סמל לתמימות של ילדות שנאלצה להתבגר מהר מדי. היא ייצגה הרבה יותר מסתם חיית מחמד. היא הייתה חברה, מקור נחמה, ואולי גם סוג של מראה למצב האנושי שחיפש תקווה בתוך קשיים עצומים.
שנות החמישים ביהוד, בשביל אמא שלי, לא היו שנות הקסם שאנחנו מדמיינים. ניצולי שואה כמו הוריה, הם ניסו לבנות חיים יש מאין. כסף? בקושי. אוכל? לא תמיד היה על השולחן. בטח שלא היה מקום לכלב מחמד שמצריך עוד פיות להאכיל.
אבל ילדה צריכה חבר. אז היא גידלה לעצמה תרנגולת. הילדה הזו היא אמא שלי, והתרנגולת? קראו לה פוי פוי תרנגולת מחמד. כלבים נובחים, חתולים מגרגרים, פוי פוי שרקה לאמא שלי כשהייתה חוזרת מבית הספר. הן שיחקו בחצר, פוי פוי הייתה מלווה אותה לבית הספר וחוזרת הביתה. חברות אמת.
אבל המציאות הייתה חזקה מהכל. הצורך הקיומי גבר. יום אחד, השריקה הרגילה של אמא שלי לא נענתה. פוי פוי איננה. ובצהריים? עוף בגריל. נס כשלעצמו, כי בשר על השולחן פעם בשבוע היה אירוע. אמא שלי נהנתה, התענגה על כל ביס. ואז, סבתא שלי גילתה לה את האמת: זה היה "פוי פוי תרנגולת מחמד", שהפכה לארוחה.
הסיפור הזה, העצוב והאכזרי כל כך, מדגיש פער עצום בין דורות. אנחנו חיים היום בשפע שלא יתואר. "אוכל? נזמין אובר איטס." "משעמם? נלך לקניון." ילדים לא חווים את המחסור, לא מבינים את המשמעות של מזון כמצרך בסיסי ונדיר. פוי פוי היא לא רק תרנגולת, היא סמל. סמל לזמנים אחרים, שבהם לערך של חיים היה מחיר, ולערך של אוכל, מחיר גדול יותר.
"אנחנו חיים בעידן שאנשים לא מעריכים, הילדים לא מעריכים את השפע, את מה שיש לנו היום, את הכסף, את זה שאתה יכול להזמין אובר איטס הביתה, ללכת לקניון, ואנשים קצת צריכים להתעורר על עצמם, על מה הם מעריכים בחיים."
(ציטוט של אמא שלי, נשאר בדיוק כמו שהיה)
כמו בכל יום, אמא שלי חזרה מבית הספר. שרקה לפוי פוי. קוראת בשמה, מצפה לראות אותה רצה אליה כמו תמיד. אבל פוי פוי לא הגיבה. שום מנוס, שום קרקור, שום סימן. פוי פוי, תרנגולת המחמד האהובה, נעלמה כלא הייתה.
בבית חיכתה ארוחה חמה. עוף בגריל. זה היה אירוע חגיגי, נדיר ממש. בבית של ניצולי שואה כמו הוריה, אוכל היה מצרך יקר. עוף על השולחן? נס של ממש. היא אכלה בשקיקה, נהנתה מכל ביס. סוף סוף יש משהו טעים לאכול.
כשצלחתה התרוקנה, ואחרי שאמא שלי סיפרה כמה העוף היה נפלא, אמה, סבתא שלי, אמרה את המילים ששינו הכל. "זה הייתה פוי פוי". מכה. טלטלה.
אני אומר לך, קשה לדמיין את התחושה הזו.
פתאום, כל החיים שלה השتנו. כל המבט על העולם קרס ונבנה מחדש.
הסיפור על פוי פוי תרנגולת המחמד הזכיר לנו מאיפה באנו.
האירוע הזה, על אף היותו טראומטי, עיצב את מי שהיא היום. הראה לה מה באמת חשוב. השפע שאנחנו חיים בו היום, האפשרויות הבלתי נגמרות להזמין אוכל, לחיות בנוחות, כל אלה הופכים את סיפורה של פוי פוי לעוד יותר חזק ומטלטל.
הסיפור של פוי פוי תרנגולת מחמד הוא הרבה יותר מעוד אנקדוטה משפחתית. הוא מחזיר אותנו אחורה, לתקופה אחרת לגמרי, שבה המושג "אוכל" לא היה מובן מאליו. היום, כשאנחנו מזמינים אוכל בלחיצת כפתור, קשה לתפוס את המציאות שבה עוף בגריל היה בגדר נס.
אמא שלי, שגדלה כבת לניצולי שואה ביהוד, ידעה מהי דלות. לא היה מותרות לכלכל חיית מחמד "רגילה". אז היא אימצה תרנגולת. הניגוד הזה, בין אהבה של ילדה קטנה לבין הכורח הקיומי, הוא שובר לב. זה לא סיפור על אכזריות, אלא על הישרדות נטו.
רוב האנשים היום לוקחים הכל כמובן מאליו. אני רואה את הילדים שלי, ואני מנסה להסביר להם שפעם קנייה במכולת הייתה אירוע חגיגי. (ציטוט של אמא שלי, נשאר בדיוק כמו שהיה)
הסיפור של פוי פוי תרנגולת המחמד שלה, גורם לנו להרהר על השפע הבלתי נתפס שבו אנו חיים. ילדים של היום לא רק שיש להם אוכל בשפע, הם גם בוחרים מה לאכול. תחשבו על זה. הזמנה של אובר איטס? לצאת לקניון? אלו פעולות יומיומיות, כמעט טריוויאליות, שפעם היו בגדר חלום רחוק.
מה אנחנו מעריכים היום? אנחנו לא מעריכים:
הסיפור הזה הוא קריאה להתעוררות. אולי כדאי שנצא לרגע ממרוץ העכברים ונעצור להעריך את המובן מאליו. המציאות של "לא היה מה לאכול" היא לא אגדה רחוקה, היא עברה פה, ממש אצלנו.
המסר של פוי פוי תרנגולת המחמד צלול: תסתכלו מסביב. באמת.
שוק חיי השפע בישראל מלא עד אפס מקום. אבל הסיפור של פוי פוי תרנגולת מחמד? זה משהו אחר לגמרי. במקום עוד פוסטים מנצנצים באינסטגרם, כאן מדברים על ביצוע בשטח, ופחות על וירטואליה.
איך אנחנו שומרים על זיכרון כזה? ואיך לומדים מזה משהו לעתיד? זה לא מספיק רק לספר את הסיפור. צריך לתווך אותו. להבין באמת מה עמד מאחוריו. אמא שלי, שגדלה בצל המחסור, ראתה בתרנגולת לא רק חיית מחמד. היא ראתה בה חלק מהישרדות, סיפור מרתק שאפשר ללמד ממנו הרבה על ימים קשים.
האמת, אנחנו חיים בעידן שבו הכול נגיש. פשוט מדי. אובר איטס, קניונים, כל מה שרוצים קונה. הילדים של היום לא תמיד מבינים את המשמעות של "אין". הם לא חוו את זה. הסיפור של פוי פוי הופך את "אין" למוחשי. הוא מזכיר לנו שפעם, עוף על השולחן היה נס של ממש.
וזה ההבדל. הסיפור הזה חייב להיות נרטיב מחייב. הוא מחבר אותנו לשורשים, למחיר שאבותינו שילמו. והוא דורש מאיתנו הרבה יותר מאשר רק להנהן ולהמשיך הלאה. זה דורש להסתכל פנימה. לשאול: מה אני מעריך? והאם אני מעריך באמת?
אם אתה מחפש עוד סיפור מרגש, יש המון כאלה. אבל אם אתה מחפש סיפור שיטלטל לך את המציאות ויכריח אותך להעריך מחדש את כל מה שיש לך, פוי פוי תרנגולת מחמד של אמא שלי זה בדיוק מה שאתה צריך.
שוק חיי המחמד בישראל אולי מלא עד אפס מקום בשילובי גזעים וחיות אקזוטיות, אבל "פוי פוי תרנגולת מחמד"? זה סיפור אחר לגמרי. זה לא עוד סרטון שרץ בטיקטוק על חתולים חמודים, כאן מדברים על זיכרון שהופך למצפן.
הסיפור של פוי פוי הוא הרבה יותר מסיפור עצוב על תרנגולת. הוא שיעור חד וחריף בתולדות עם ישראל בארץ, ובתרבות הזיכרון שלנו. הוא מציף את הפער העצום בין מציאות של שפע שאנו חיים בה היום, לבין שנים שבהן הישרדות הייתה הדבר היחיד שקבע. כיום קל לנו לשכוח כמה מהר הכל יכול להשתנות. הסיפור הזה מטיח בנו את האמת: את החיים שאותם דור המייסדים עבר. דור שלמד להסתפק, להעריך כל פירור, וגם, ברגע של חוסר ברירה, לעשות את הבלתי נתפס.
בשורה התחתונה, אנחנו חיים היום בעולם שבו אפשר להזמין אוכל בלחיצת כפתור, לקנות כל מה שנרצה בקניון, ולפנק את חיות המחמד שלנו בכל טוב. האמת? הילדים של היום לא תמיד מבינים את גודל השפע הזה. הם לא חוו את החוסר, את הפחד, את ההתמודדות האמיתית של דור המייסדים. סיפורה של פוי פוי תרנגולת מחמד בא להזכיר לנו את הדרך שעברנו. הוא קריאה לפעולה: עצור רגע, תסתכל סביבך, ותעריך את מה שיש לך.
זה לא מספיק רק לדעת. צריך לזכור. אנחנו חייבים להמשיך להעביר את המסרים האלה הלאה, לדורות הבאים. זהו לא רק סיפור נוגע ללב; זו תזכורת מתמדת לחוסן, לקורבנות, וגם לשבריריות של הקיום שלנו. תזכורת שמעצבת את התודעה ואת הערכים שלנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך בכל רגע נתון. המסר חייב להמשיך לחיות.
