לרוץ בלי לעצור
מוקדש לכל אלו שרצים ולא יודעים למה:
בגיל 16.5 החלטתי לעזוב את בית הספר. הוריי, כמו כל זוג הורים נורמלים, לא תמכו ברעיון.
אני התעקשתי שאני עומד להיות עצמאי והם היו בטוחים שאני עוזב את בית הספר כדי ללכת לים.
אחרי הכול “מה ילד בן 16 מבין מה יעשה כשיגדל?”
כשראו הוריי שאי אפשר היה להכריח אותי ללכת לבית הספר, הם איימו עליי בכלי היחיד שהיה משמעותי עבורי – מניעת כל תמיכה כלכלית. טענתם הייתה שאם זו הדרך שאני בוחר לעצמי, אז מאותו רגע והלאה אני אחראי למעשיי – כל זאת בתקווה שתוך זמן קצר אחזור על ארבע ואבקש את עזרתם.
כשהחלטתי לפתוח את העסק הראשון שלי לא היה לי שקל ולא היו לי חסכונות, הייתי רק בן 17.
הייתה בי נחישות ומוטיבציה להצליח ועוד יותר מוטיבציה להוכיח להוריי שאני יכול להצליח –
למרות ועל אף רצונם העז להוכיח לי שטעיתי במהלך שהחלטתי לעשות.
עברתי משברים ותקופות קשות. הייתי במצבים שלא היה לי כסף לדלק לרכב שקניתי בכוחות עצמי.
אני זוכר פעם שתדלקתי ב 16.5 ₪ בנס ציונה כדי להגיע לתל אביב לעשות עבודה כלשהי בתשלום.
ידעתי שיש לי כסף רק לכיוון אחד ושאהיה חייב לשכנע את הלקוח לשלם לי משהו מהחשבון כבר עכשיו כדי שאוכל לחזור הביתה, אחרת לא יהיה לי מספיק דלק לנסיעה חזרה. אין לי מושג אם היית פעם בסיטואציה כזו, אבל אפשר לומר שזו תחושה של חוסר אונים מלווה בכעס.
אני זוכר רגע אחד מסוים שהחברה שלי, שבזמנו הייתה חיילת, שאלה מתי נוכל ללכת מתישהו לבלות ושהיא תשמח אם נוכל ללכת לסרט. עצרתי את האוטו בצד ובעיניים דומעות אמרתי לה שכואב לי שהיא מבקשת והייתי יותר משמח להעניק לה את זה אבל בקושי יש לי כסף לתדלק את האוטו. שנינו בכינו.
החופשות שלי באותו הזמן היו לזרוק מזרנים באוטו המסחרי שהיה לי, לנסוע לחוף הים ולהעביר שם את הלילה עם דלת פתוחה. השדרוג היה כשקניתי שולחן מתקפל עם ארבעה כיסאות וגזיה שהשאלתי מאחי הגדול.
שנים חייתי במירוץ. לא הפסקתי לרוץ קדימה – כמו תחושה של גירוד שלא עובר.
הייתי חייב לרוץ ולא עצרתי לשאול את עצמי למה. ידעתי רק דבר אחד – שאסור לי להפסיק לרוץ.
כשהתחתנתי, שאלה אותי אשתי מתי אבוא מוקדם הביתה, ואמרתי לה שעוד מעט, כשהעסק יהיה במצב יותר טוב. כשהוא היה במצב יותר טוב, פתחתי את העסק הנוסף, וכשזה היה במצב יותר טוב ושניהם כבר עבדו, פתחתי עוד חברה. אשתי המשיכה לשאול מתי אבוא מוקדם יותר הביתה, ואני לא הבנתי למה אני חייב להמשיך לרוץ.
במשך הזמן העסקים כבר עבדו טוב והחלטתי לקנות את המכללה שבה למדתי כדי להמשיך לפתח את חברת הייעוץ שכבר הייתה לי. אשתי שאלה אותי למה אני צריך את זה, ולא ידעתי להסביר. רק ידעתי שאני צריך את זה כי זו התקדמות כלפי מעלה. המשכתי לרוץ. נולד לנו ילד ועוד ילד ועוד אחד, ועוברות השנים ואני לא מפסיק לרוץ. שם גבולות, חוזר יותר מוקדם הביתה, אבל בראש אני רץ, רץ כל הזמן ולא יודע אפילו ממה אני בורח או לאן אני מנסה להגיע.
לפני שנתיים, הריצה הביאה אותי כל כך רחוק שהחלטתי לפתוח סניפים בחו”ל וכנראה שאני רץ ממש טוב כי זה אפילו הצליח ובגדול, אחרי פתיחת הסניף הראשון בצ’כיה.
עצרתי!
הייתי מאושר, תחושה של אושר עילאי של הישג עצום! עליתי למטוס בדרך לארץ, הנווט הראשי במטוס הודיע שאנחנו ממריאים לכיוון ישראל ושהטיסה אורכת 3 שעות ו 40 דקות.
המירוץ התחיל.
לא המירוץ של לחזור לארץ, אלא המירוץ בראש שלי. אילו עוד סניפים אפשר לפתוח? איך להגיע למדינות אחרות, ומה עושים עכשיו כדי להמשיך לרוץ? הראש שלי עבד כמו משוגע.
בשלב הזה כבר הבנתי שמשהו בי שונה. לקח לי עוד קצת זמן להבין מה לא בסדר בזה. מספר שבועות הסתובבתי עם השאלה למה אני רץ. מי שקצת מכיר אותי יודע שאין אצלי משהו שלוקח זמן – זמן אצלי הוא משהו שלא קיים – הכול קורה כל כך מהר ויחד עם זאת לכולם אני עוזר, ושאלה אחת לא נותנת לי מנוח כבר מספר שבועות: מדוע אני רץ?…
יום אחד זה הכה בי. ככה בהפתעה, ללא התראה מוקדמת, כמו אגרוף בבטן שמנפץ אותך לרסיסים. זה היה שם מולי כל הזמן רק לא הייתי מוכן להודות בזה ופתאום הסתכלתי במראה והודיתי ביני לבין עצמי שאני רץ כדי להוכיח להוריי שאני בכל זאת כן מוצלח, ושהם טעו. הרצון העז הזה היה הדלק והניצוץ, לא היה צריך יותר מזה. זו הייתה מוטיבציה עשויה אטומים, ופתאום התרחש המפץ הגדול: אני לא צריך יותר לרוץ כדי להוכיח להוריי דבר. עצרתי וגיליתי שאני יכול לטפוח לעצמי על השכם ושאף אחד לא צריך לתת תוקף למי שאני באמת, חוץ מעצמי.
הארה רודפת הארה, מחשבה רודפת מחשבה. הגעתי לעסק שלי, כינסתי את כל הצוות ואמרתי להם שהבנתי שהסלוגן של העסק שלי לא יכול להמשיך להיות Our Knowledge – Your Results שליווה אותי מאז הקמת חברת הייעוץ Success, שהחלטתי לשנות כיוון ומעתה הסלוגן של Success יהיה Business with Pleasure ! נלווה לשינוי הזה גם הסבר מדויק, שהתבסס על התובנה שלי לגבי הריצה.
הבנתי שאני רוצה לעבוד במה שאני בחרתי, עם מי שאני בחרתי. לבחור את מי להעסיק, מי יהיו העובדים בחברה ומי יהיו הלקוחות שלי. הבנתי שאני לא חייב שום דבר לאף אחד, ושאני יכול ליצור את העתיד שלי בצורה כזו שיהיה לי כיף לקום בבוקר פשוט בשביל עצמי, כדי לעשות אותי ואת הסביבה שלי מאושרת יותר.
זה בהחלט בסדר לרוץ, ועכשיו אני כבר בטוח שלא אפסיק לרוץ לעולם, רק הפעם אני משתתף במירוץ עבורי ולא רץ עבור מישהו אחר.
את רוב שעות היום שלנו אנחנו מעבירים בעבודה. אם לא נאהב אותה, את מי שעובד איתנו או מי שאנחנו עובדים עבורו, זהו גזר דין מוות עבור האושר שלנו.
הגוף יגיע לעבודה בזמן, אבל מי אמר שאת האושר צריך להשאיר בבית או בחדר הילדים בבית ההורים שלך?….
טיפש מי שאמר Business OR Pleasure.
אני אומר לכם שאפשר גם Business וגם Pleasure
ואתם מוזמנים להצטרף אליי.
שלך ולצדך,
בעסקים ובהנאה,
אלעד הדר, מנכ”ל
