אין כזה דבר כישלון
אבא שלי מאמן ג’ודו ועד כמה שזה נשמע מוזר גם אמא שלי, כן קראתם נכון, לאמא שלי יש חגורה שחורה ולאבא שלי יש חגורה אדום לבן שזו הדרגה הבכירה בארץ, מן הסתם האחים שלי שגדולים ממני בשש ושבע שנים הלכו ללמוד ג’ודו וכמצופה חיכו שגם אני אתחיל. לי כבר בגיל 6 היו רעיונות משלי, מאד התלהבתי מטניס, זה החזיק בדיוק חודש, גם פינג פונג, קראטה ושחייה ניסיתי , אולם כל פעם חזרתי לנסות ג’ודו.
פעם אחת אפילו הלכתי לחוג קראטה, שאצלי במשפחה היה ממש נחשב למעשה כפירה ובגידה, אבל גם זה עבר לי מבחירה והרבה לחץ משפחתי. עד גיל 14 בערך התאמנתי בלי מטרה מיוחדת הייתי פשוט הולך כי זה היה כיף ואז חל השינוי, החלטתי שאני רוצה להיות אלוף ישראל כמו האחים שלי, שניהם כבר זכו באליפויות ורק אני עוד לא.
עם ההחלטה באה העשייה, התחלתי להתאמן יותר ברצינות ולאט לאט הגעתי למצב שהתאמנתי 6 פעמים בשבוע, התחלתי לזכות במדליות בתחרויות שונות. אז הגיעה הפניה מנבחרת ישראל הציעו לי להצטרף לנבחרת, לא שאלתי במה זה כרוך פשוט קיבלתי החלטה שאם כבר אני עושה את זה אז כדאי לעשות את זה כמו שצריך עד הסוף, כמו מקצוען אמיתי!
הייתי צריך לנסוע כל שבוע לווינגייט בשלושה אוטובוסים בגיל 16, התאמתי פעמיים ביום, בבוקר הייתי רץ או עושה אימון בחדר כושר ובערב עושה אימון ג’ודו, תמיד הייתי בוחר את החזקים ממני, הבוגרים ממני והטובים ממני כי הבנתי שרק כך אשתפר.
לקראת גיל 17 האימונים עלו לשלושה ביום, נפצעתי ולא עצרתי, אפילו פרקתי כתף תוך כדי תחרות ולא רציתי להפסיק את הקרב, החזרתי אותה למקום והמשכתי, הייתי חדור מוטיבציה לדבר אחד וזה להיות אלוף ישראל, בקרב הגמר הפסדתי וזכיתי במקום השני, המקום הראשון היה אריק זאבי שאותו בטוח כולכם מכירים היום.
לא הפסקתי והמשכתי להתאמן, מחלים מהפציעה הכנתי עצמי לאליפות ישראל, באותה אליפות אני ואריק התחרינו בקטגוריות משקל שונות, בקרב השני פרקתי את הכתף שוב, סירבתי לעצור את הקרב כי זה ייחשב כפסילה, החלטתי להחזיר אותה בעצמי, כי אם קוראים לרופא זו גם פסילה, החזרתי והמשכתי, פרקתי שוב ושוב החזרתי, סוף קרב שני. ניצחתי, אבל עכשיו יש עוד קרב…
כך ניצחתי עוד אחד ועוד אחד תוך כדי מספר פריקות כתף, סה”כ 5, לגמר הגעתי גמור, היד הייתה תלויה כמו איטרייה, הייתי מותש, היריב ידע את זה ואחרי שהטלתי אותו וזכיתי בניקוד הוא תקף ומשך את היד, שוב פרקתי בפעם השישית, החלטתי ויהי מה שאני מנצח, את שאר הקרב עשיתי עם יד אחת מאחורי הגב, פשוט כצורך הישרדותי, לא יכולתי להחזיק אותה.
הווידאו של הקרב שמור אצלי עד היום.
את תחושת הניצחון כשהשופט הרים את היד והכתיר אותי להיות אלוף ישראל לא אוכל לעולם לתאר במילים, אני כותב את זה ודמעות של התרגשות מציפות את עייני רק מהזיכרון. תחושת עילוי שקשה לתאר במילים.
אחרי התחרות נאלצתי לעבור ניתוח, לאחר 6 שעות של הרדמה מלאה עשו לי שחזור של כל הרצועות והגידים בכתף ימין, לאחר חצי שנה של פיזיותרפיה שעשיתי שלוש פעמים ביום שעה בכל פעם, חזרתי להתאמן, לאחר מספר אימונים פרקתי את הכתף והרופא אמר שאם אפרוק פעם נוספת אאלץ לעבור ניתוח מסובך ואהיה מוגבל בחופש התנועה לכל החיים, נאלצתי לפרוש וזוהי באמת תמצית הסיפור, כי האמת שרק רציתי להוביל למוסר השכל.
הצלחתי להגיע למה שרציתי כי הייתה לי מטרה, לא ויתרתי עליה למרות הקשיים והחשוב מכל התמדתי במסלול על אף כל הקשיים בדרך, מנהלים רבים נכשלים, לא כי הם לא יודעים מה לעשות כדי להצליח אלא כי הם מוותרים, מוותרים על הרעיון על החזון, נשברים כשקשה, חוששים לבקש עזרה, מאשימים אחרים במצב שלהם והגרוע מכל – האויב של כל הצלחה – הם לא מתמידים. כישרון יכול לעזור במקומות מסוימים אבל הוא לא יכול לנצח התמדה.
“אין כזה דבר כישלון, יש חוסר התמדה” ל.רון האברד
זה משפט שמלווה אותי שנים רבות וזו דרך חיים, הצלחה היא שילוב של מקצוענות, התמדה ויכולת לעבור דרך הקשיים ולצאת עם ראש מורם.
לא פעם אני רואה את אותם בעלי עסקים שמחפשים קיצורי דרך, טריקים שיביאו להם עושר מהיר בלי מאמץ, גם אם היה כזה דבר (ואין) לא נראה לי שהייתה בו איזה שהיא הנאה, תארו לכם שאבא שלי בזכות היותו אחד המאמנים המובילים בארץ היה עושה טריק והייתי זוכה מקום ראשון באליפות ישראל בלי כל מאמץ, האם זו הייתה אותה תחושת ניצחון וסיפוק? חד משמעית לא ובוודאי שהחוויה לא הייתה מעצבת אותי להיות מי שאני היום. אני מודה על כל טיפת זיעה כי זה היה אחד מבתי הספר הניהוליים הכי חשובים שעברתי, אני לא חושב שאפשר ללמד את מה שלמדתי באף תואר ואני לא מכיר מנהל מצליח שנעדרות ממנו התכונות האלה, כל מה שאני יכול לאחל למי שרוצה להצליח הוא שיזכור “שאין דבר כזה כישלון, יש חוסר התמדה”.
בברכת סופש מוצלח,
שלכם,
אלעד הדר
