שוק העבודה בישראל רווי אתגרים, אבל סוגיית ניהול עובדים מעשנים היא משהו שחוזר ועולה בכל עסק. במקום להיתקע במלחמות עשן, בואו נדבר על מה באמת חשוב.
שוק העבודה בישראל מלא עד אפס מקום באתגרים ניהוליים יומיומיים. אבל ניהול עובדים מעשנים? זה משהו אחר לגמרי. במקום עוד דיון עקר על זכויות, כאן נדבר על תכל'ס.
מעסיקים רבים מוצאים את עצמם מתלבטים מול הסיטואציה הקבועה: עובדים שיוצאים להפסקות עישון תכופות, לעומת אלה שלא. התחושה הראשונית היא לעיתים קרובות של אי-שוויון ובזבוז זמן. הרי עובד שמעשן לוקח לעצמו "הטבה" של הפסקות רבות יותר, בעוד חבריו שאינם מעשנים נשארים בעמדתם, ללא הפסקות דומות.
התפיסה הזו, לפיה עובד מעשן בהכרח מבזבז זמן ובכך פוגע בתפוקה, היא לרוב מוטעית. מניסיוני, המציאות מורכבת הרבה יותר. האם העובד שיוצא לעשן רק מעשן, או שהוא מנצל את הזמן לשיחת טלפון עסקית, סיעור מוחות עם קולגה או אפילו מחשבה שקטה שמובילה לרעיונות חדשים? לעומת זאת, עובד שאינו מעשן ונשאר בתוך המשרד, האם הוא באמת כל העת פרודוקטיבי? גלישה ברשתות חברתיות או שיחות חולין ארוכות הן מציאות ידועה.
השורה התחתונה?
ההשפעה הפסיכולוגית על העובדים שאינם מעשנים היא משמעותית. הם עלולים לפתח תחושות קיפוח ותסכול, ואפילו לשקול בעצמם "לרכוש" לעצמם הרגל עישון כדי לזכות באותן הפסקות. זה מייצר סביבת עבודה לא בריאה, שבה העיקר הוא לא התפוקה אלא כמות ההפסקות. הנה כמה נקודות שחשוב לזכור בניהול עובדים מעשנים:
שוק העבודה בישראל רווי בדעות קדומות. אבל ניהול עובדים מעשנים? זה משהו אחר לגמרי. במקום להתעסק בשאלה אם מישהו מדליק סיגריה, אנחנו צריכים לשאול כמה ערך הוא מייצר.
בעלי עסקים רבים נתקלים בתחושה שאם עובד מעשן, הוא מפסיד זמן יקר על הפסקות, והדבר עלול ליצור תסכול אצל עובדים שאינם מעשנים ומרגישים מקופחים. האמת היא שנקודת המבט הזו חוטאת למציאות. המדד האמיתי לעובד אינו כמה זמן הוא יושב פיזית מול המסך, אלא מהי התפוקה הסופית שלו. האם הוא משיג את היעדים? האם הוא תורם למטרות העסק?
הבחנה חשובה עוברת בין "זמן פיזי במשרד" ל"זמן עבודה אפקטיבי". עובד יכול לשבת שעות ארוכות ליד השולחן ולבזבז אותן על גלישה ברשתות חברתיות או שיחות חולין. לעומת זאת, עובד אחר יכול לצאת להפסקת עישון קצרה, ולנצל אותה לחשיבה מעמיקה על אתגר עסקי, לתכנון אסטרטגיה חדשה או אפילו לשיחת עבודה בלתי פורמלית עם קולגה.
מה הוא לא:
מה הוא כן:
אני אומר לך, לעיתים דווקא הרגעים מחוץ למשרד הם אלה שמולידים את הרעיונות הטובים ביותר. עובד יכול לרדת למטה לעשן, ובאותה נשימה לדבר עם עובדים אחרים על פרויקטים, לעשות שיחות עבודה חשובות או פשוט לחשוב על הכיוונים הבאים של העסק. יש כאן פוטנציאל שלא תמיד רואים.
האמת, ניהול עובדים מעשנים מעורר לא מעט שאלות, בעיקר בנוגע להפסקות. הנטייה הטבעית היא להסתכל על זה במונחים של "מי עושה יותר הפסקות", אבל האם זו הדרך הנכונה למדוד?
בתור בעל עסק, אסור לנו ליפול למלכודת של מדידת נוכחות פיזית או הרגלים אישיים. זה פשוט לא רלוונטי. במקום זאת, צריך למדוד את הדבר החשוב באמת: תפוקה.
זה ההבדל המהותי:
אתה יכול למצוא עובד שמעשן בחוץ ומקבל שם החלטות קריטיות לעסק, מנהל שיחות עבודה חשובות או אפילו פשוט חושב על רעיונות פורצי דרך. לעומתו, עובד שלא מעשן ויושב במשרד, יכול לבזבז שעות בגלילה בטיקטוק או שיחות אישיות ארוכות.
המפתח הוא להגדיר יעדים ברורים ומדידים לכל עובד ועובדת. ככה אתה יודע בדיוק למה לצפות.
איך עושים את זה?
הפוקוס חייב להיות על התוצאות ואיכות העבודה. זה מה שמזיז את העסק קדימה, וזה מה שצריך להנחות כל החלטת ניהול.
רבים נוטים להתמקד בהפסקות העישון כאשם המרכזי לבזבוז זמן בעבודה. האמת? זו רק קצה הקרחון. בעוד עובד יוצא למטה לשאוף סיגריה, הוא אולי מנצל את הזמן גם לחשוב על רעיונות חדשים או לנהל שיחות עבודה לא פורמליות שמקדמות את העסק. זו יכולה להיות גם הזדמנות ליצירת קשרים פנים-ארגוניים חיוניים.
לעומת זאת, עובדים שאינם מעשנים עלולים "לבזבז" זמן יקר בדרכים שקופות פחות לעין. כמה זמן מוקדש לגלישה אינסופית בטיקטוק או בפייסבוק? כמה שיחות אישיות ארוכות נערכות בטלפון הנייד?
זו אותה תופעה, רק בשינוי אדרת.
המדד האמיתי, כשמדובר על ניהול עובדים מעשנים או לא, הוא תפוקה. כל עובד, ללא קשר להרגלי העישון שלו, יכול למצוא דרכים לבזבז זמן עבודה.
אני אומר לך, הבעיה האמיתית היא לא הפסקת הסיגריה עצמה, אלא העדר מיקוד בתוצאות.
שוק העבודה בישראל רווי אתגרים, והתמודדות עם שאלות שנראות שוליות יכולה להיות מורכבת. סוגיית העובדים המעשנים היא בדיוק כזו. במקום להיכנס לוויכוחים עקרים, בואו נתמקד במשהו אחר לגמרי. איך יוצרים כאן סביבה שמעודדת תפוקה, בלי להרגיש שאתה מנהל גן ילדים?
הנקודה המרכזית היא אחריות אישית ותוצאות. אני אומר לך, זה לא משנה אם עובד לוקח עשר הפסקות סיגריה או יושב שמונה שעות רצופות מול המסך. מה שחשוב זו השורה התחתונה. כבעל עסק, אתה צריך שהעבודה תיעשה.
"המדד האמיתי לעובד זה תפוקה ולא כמה הוא מעשן או כמה הוא עושה הפסקות."
רוב המעסיקים מתמקדים ב"זמן שולחן". הוא מתמקד בתפוקה.
אנחנו רוצים ליצור מדיניות שתיתן רוח גבית לפרודוקטיביות. מדיניות הוגנת אינה מפלה. היא מניחה שכל עובד אחראי לניהול זמנו, כל עוד המשימות מושלמות. זה ליווי אמיתי.
* לא "שעות עבודה", כן "הספק עבודה".
* לא "פיקוח על הפסקות", כן "השלמת יעדים".
ניהול עובדים מעשנים, כמו כל ניהול עובדים אחר, מתחיל בבהירות. הגדר ציפיות ברורות לגבי תפוקה, זמני הגשה וזמינות. תן לעובד את המרחב לנהל את עצמו. הפסקת סיגריה יכולה להיות גם שיחת עבודה לא רשמית, או זמן לחשיבה על פתרונות יצירתיים. או שזו פשוט הפסקה. כל עוד זה לא בא על חשבון העבודה.
זכור: כשאתה מעניק אמון, אתה לרוב מקבל אותו בחזרה. זו הדרך.
שוק העבודה בישראל רווי בשיח על תפוקה. אבל מה אם נגלה שדווקא הפסקות, ובפרט אלו של העובדים המעשנים, הן מגרש משחקים ניהולי שלם? זה משהו אחר לגמרי.
רגעים קצרים מחוץ למשרד יכולים להפוך לכלי אסטרטגי עוצמתי. במקום לראות בהפסקת סיגריה "זמן מבוזבז", אפשר למנף אותה. שיחת מסדרון קצרה או התייעצות ספונטנית על כוס קפה (או סיגריה) יוצרת פלטפורמה לא רשמית, ולרוב, גם יעילה יותר.
אני אומר לך, אלה בדיוק הרגעים שבהם עובדים פותחים את הראש.
רוב המנהלים חושבים שפגישות פורמליות הן המפתח.
כאן מדברים על קשר אמיתי.
ההפסקות הללו, מעבר להיותן מפלט, הן גם כר פורה לחיבור אנושי ולסיעור מוחות. הן מאפשרות תקשורת חופשית מלחצי המשרד, מפחיתות היררכיה ומגבירות שיתוף פעולה. זה לא רק על ניהול עובדים מעשנים; זה על הבנת הדינמיקה האנושית בעסק.
הן לא רק "הפסקה"; הן מרחב חופשי לרעיונות.
אתה תגלה שרבים מהרעיונות הטובים ביותר צצים דווקא מחוץ למסגרת הפורמלית. עובד יכול גם לעשות שיחות עבודה למטה כשהוא מעשן, או סתם לחשוב על רעיונות לעסק. זה משנה את כל נקודת המבט על מהי "תפוקה" בעבודה.
שוק העבודה בישראל רווי בשיחות על ניהול עובדים, והתמודדות עם עובדים מעשנים היא רק אחת מהן. אבל רגע, הדיון כאן הוא על משהו עמוק יותר. זה לא על סיגריות או הפסקות, זה על תפיסת עולם ניהולית.
אני אומר לך, בסוף יום העבודה, מה שקובע באמת הוא התפוקה. האם העובד סיפק את הסחורה? אם מישהו יוצא להפסקת סיגריה, ובמהלכה הוא גם מדבר עם קולגות על פרויקטים, או חושב על רעיונות חדשים, האם זה באמת זמן מבוזבז? מניסיוני, פעמים רבות דווקא בפינות האלה, מחוץ לשולחן העבודה, נרקמים פתרונות ונוצרות סינרגיות.
ניהול עובדים מעשנים, או לא מעשנים, צריך להתבסס על אמון ותוצאות. תחשוב על זה:
המדד האמיתי, זה שמשנה לשורה התחתונה שלך, הוא לא כמה זמן העובד יצא "למטה". זה כמה תפוקה הוא ייצר. אפשר לבלות שעות על כיסא המשרד ולגלוש ברשתות החברתיות, ואפשר להיות בהפסקת סיגריה קצרה ולחשוב על קמפיין חדש שיכפיל את המכירות.
הטמעת תרבות ארגונית שמדברת יעילות והוגנות לכלל העובדים היא המפתח. תן להם את האמון, תספק להם את הכלים ותמדוד אותם לפי מה שחשוב באמת, ביצועים. כל השאר, זה רק רעשי רקע.
אם אתה רוצה עובדים שמסתכלים על השעון, יש הרבה כאלה. אם אתה מחפש עובדים שמספקים תוצאות ומחוברים למטרה, ניהול מבוסס אמון ותפוקה זה בדיוק מה שאתה צריך.
בתוך תהליך ייעוץ עסקי הנתונים האלה הופכים לתוכנית עבודה ולא לכוונות.
כפי שמציין אלעד הדר, מי שלא מודד את התהליך לא באמת שולט בו.
